ספורים וחוויות על מחלת COPD

הדרך חזרה אל החיים בשנתיים שאחרי ההשתלה איך נאלצתי לוותר על תחושת ההיי והתאהבתי בשגרת המרתון שאחרי ההשתלה? אם השתלת הריאה עצמה הייתה ה"ספרינט" של חיי, השנתיים שחלפו מאז הנחיתה חזרה בישראל היו מרתון רצוף עליות וירידות. זה הוכיח שהניצחון האמיתי נמצא בפרטים הקטנים של השגרה. שנתיים של ריאות חדשות, חיים חדשים, ובעיקר: למידה בלתי פוסקת. הנחיתה הרכה לתוך הבלגן ההתחלה בארץ, כפי שסיפרתי, הייתה הלם של ניגודים. כאוס המלחמה והמציאות הישראלית בחוץ, מול השקט המופתי, המקצועיות והאהבה שחיכו

חזרה הביתה אחרי השתלה אחרי חודשים ארוכים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בהן הכול תקתק כמו שעון שווייצרי, עברתי השתלת ריאות. כשחזרתי הביתה, לא הייתה זו אותה הארץ שעזבתי. המלחמה מילאה את הכול – את החדשות, את שיחות היום-יום, את האוויר. החזרה הביתה לוותה בחששות כבדים. חששתי מאיכות הרפואה שאקבל, מהעומס על המערכת ומהמחסור בקשב שכה חיוני למטופל במצבי. האם המערכת, שגם בתנאים רגילים פועלת בלחץ, תוכל לספק לי את הטיפול שאני זקוק לו בעיצומם של כל האתגרים הללו? מזג האוויר והאתגרים לא רק המ

השתלת ריאות: חזרה לעולם נטול COPD החזרה לעולם נטול COPD בבית. מדהים כיצד פחות מחצי שנה ואני חש שהדירה בסאן דייגו היא בית. הנסיעה בת עשר דקות והחבירה לעולם שבחוץ כשאני נושם ומתבונן סביבי. אין את רעשי הרקע של מחולל החמצן, אין "משקפי אף" ואני חופשי לזוז, להתכופף. מילאו אותי באושר שלא הכרתי. הייתי מאוד עייף. בבית חולים לא ממש ישנים, ובימים הקרובים אני אשן המון. הכאבים בחתכים זניחים לעומת השקט. קשה להסביר מה זה שקט. אנסה. שקט זה לא לשמוע חרחור בלתי פוסק. שקט זה לא להשתעל בלי הפסק.

כך יצאתי למסע. התאריך 19/04/2023 נפרדים מהמשפחה ויוצאים למסע כעבור שישה חודשים ואינספור תלאות בתאריך 11/09/2023 (תאריך קשוח בארהב) בערב החל הניתוח. לאחר ניתוח קצר יחסית (רק שש שעות) וכמה שעות לאחר שפקחתי עיניים כבר ירדתי מהמיטה ושעתיים אחר כך עשיתי מספר צעדים. כך נראות הריאות החדשות בצילום רנטגן. שנים שהריאות שלי לא נראו כך. הכהה זה נפלא בעבר זה נראה כמו ציור פסיכודלי עם המון כתמים ונקודות לבנבנות, כל אחד מהם היה סוג של זיהום. המעבר מהתצלום מהרגע שיצאתי מחדר ניתוח וכעבור כמה

לפני שעזב אותנו דר גולט הוא אמר לשושי "אם הניתוח מתחיל, יעדכנו אותך הצוות כאן, אין טעם שתישארי בבית החולים. סעי הבייתה זה ספור ארוך של בין שמונה לעשר שעות לפחות. אני מבטיח שאתקשר אלייך מיד בסיומו".  תדבר לאט וברור אמרה לו שושי בקול רועד והוא הבטיח. הוא קיים.  נותרנו שיננו נרגשים, מאושרים, מבוהלים ובעיקר מבולבלים.  בהיותנו זוג מאוד פרקטי וממוקד מטרה עשינו רשימה של מה צריך לעשות.  הדילמה המרכזית האם ולמי ומתי להודיע.  מחד לא רצינו להכניס אותם למערבולת הרגשות והחרדות ומאידך זה נ

מעל 100 ימים כאן והופס היום טלפון. הסיטואציה בה אני מקבל את הטלפון ביזארית לחלוטין שכן רק התעוררתי מהרדמה עקב השתלה של משדר קטן בוושט. האחות מנסה להסביר לי מה קורה, אני רואה שלוש שיחות שלא נענו מהמתאם הישראלי המדהים וכמה הודעות ווטסאפ שמחפשים אותי. אני עונה בעברית מבקש סליחה באנגלית שזו שיחה נורא חשובה, חוצפה ישראלית, ואיכשהו מבין שבנוסף על הקו מתאם ההשתלות של הצוות. התאפסתי והבנתי שסוף סוף היום אחרי מעל מאה ימים נכנסתי לרשימת ההשתלות האמריקאית. אני מתרגש, מגמגם מסביר לשושי,

אני מתקשה לזכור את מספר הפעמים שהגעתי לארה"ב ובטח את הקילומטראז' שצברתי כאן בדרכים. אני דובר אנגלית לא רעה ששירתה אותי בעבודה בארה"ב ובאירופה במשך שנים. כן, אני מבוגר יותר וגם ככל הנראה חולה למדי (עדיין מתקשה להכיר במציאות שלי) אבל לא שיערתי לאיזה סחרור נקלע וכמה מתישה הדרך. לא, לא הטיסה שאגב הייתה נעימה, קלה ונוחה במחלקת עסקים מפנקת למדי. אפילו היום הראשון שהפתיע אותי בכך שנחתנו בבוקר ובערב כבר הייתי אחרי מפגש עם הרופא הבכיר, בדיקות דם וצילומים. נחתנו ברביעי ונכנסנו לשבוע נט