מ-117% ל-65% תפקודי הריאות
- Ofer Goren
- 29 באוק׳
- זמן קריאה 2 דקות
הדרך חזרה אל החיים בשנתיים שאחרי ההשתלה
איך נאלצתי לוותר על תחושת ההיי והתאהבתי בשגרת המרתון שאחרי ההשתלה?
אם השתלת הריאה עצמה הייתה ה"ספרינט" של חיי, השנתיים שחלפו מאז הנחיתה חזרה בישראל היו מרתון רצוף עליות וירידות, שהוכיח שהניצחון האמיתי נמצא בפרטים הקטנים של השגרה. שנתיים של ריאות חדשות, חיים חדשים, ובעיקר: למידה בלתי פוסקת.
הנחיתה הרכה לתוך הבלגן
ההתחלה בארץ, כפי שסיפרתי, הייתה הלם של ניגודים: כאוס המלחמה והמציאות הישראלית בחוץ, מול השקט המופתי, המקצועיות והאהבה שחיכו לי בתוך המערכת הרפואית. רופא המשפחה המדהים שלי ומחלקת ההשתלות בשיבא תל השומר היו העוגן. הם יצרו בועה של ביטחון שאפשרה לי להפנים את הריאות החדשות ואת העובדה שאני עומד על 117% תפקודי הריאה. הרגשתי בלתי מנוצח, כאילו אני מחזיק בכרטיס ה-VIP לחיים.
קריאת ההשכמה ותחושת הכשלון (הזיהומים והצניחה)
ואז, הגיעה מכת הפטיש. חצי שנה לאחר החזרה, הגיע הזיהום הראשון. זה היה רגע של אמת מול המראה. הלם, כשראיתי את תוצאות תפקודי הריאות. הריאות שלי, שהיו בשיא של 117%, צללו לפתע ל-65% תפקודי ריאה.
זו הייתה לא רק צניחה פיזית; זו הייתה נפילה רגשית עמוקה. הרגשתי כשלון אישי, כאילו לא עמדתי במשימה לשמור על המתנה היקרה שקיבלתי. העצב היה מוחשי ומלווה באשפוזי בית מתסכלים – טיפולים אינטנסיביים בסביבה שנועדה להיות בטוחה, כשהקושי הוא גם פיזי וגם נפשי. הפחד לחזור למקום שהייתי בו, לקוצר הנשימה והתלות, היה מוחשי. זו היה תזכורת חדה וכואבת לכך שההשתלה היא לא סוף הסיפור, אלא התחלה של מחויבות לכל החיים.
המרתון של ההתייצבות (6 חודשים – שנתיים) והקונפליקט המתמשך
הצניחה בתפקוד הייתה קו פרשת המים שהכריח אותי להפסיק ליהנות מהניצחון ולהתחיל לעבוד קשה יותר. אלה היו 18 חודשים של מסירות עיקשת לתהליך:
ייצוב תרופתי: המאבק במינונים, בתופעות הלוואי, וההתאמה האינסופית של תרופות שונות כל יום בוקר וערב עד שהגוף והנפש מצאו שיווי משקל.
כושר גופני כדרך חיים: הבנתי שאין קיצורי דרך. האימונים היומיומיים – גם כשכאב, גם כשלא התחשק – היו המפתח להחזיר את התפקוד ולבנות את החוסן הנפשי.
האושר מול הסיכון – התיסכול המעורב: חזרתי לחיים, וזה אומר חזרתי לנכדים שלי. היכולת לראות אותם, לשחק איתם, ולחבק אותם ממלאת אותי באושר שאין לו תחליף. זה הניצחון האמיתי של ההשתלה. אבל לצד האושר עומד התיסכול הבלתי פוסק: הריחוק הנדרש מתינוקות או מילדים מצוננים, ההבנה ששיעול קטן שלהם יכול להיות סכנת חיים בשבילי, והצורך לעמוד מהצד בזמן שהם משתוללים. זו מלחמה יומיומית בין הרצון להיות קרוב לבין הצורך לשמור על עצמי.
אז לא! לא תמיד נזהרתי אבל האושר והסיפוק .........
מי היה מאמין? לעשות אווירון לנכדים היה חלום לא מושג.
מי היה מאמין? לשחק כדורגל עם הנכדים.
מי היה מאמין? כל המשפחה מטיילת בטוסקנה.
הניצחון הוא בשגרה
במבט לאחור על שנתיים של חיים מחודשים, המסר הברור ביותר הוא ש 117% היה מספר יפה, אבל החיים הטובים נמצאים ביכולת לחיות אותם במלואם, גם ב-65% או ב-90%.
הדרך אל הבית, ואל השגרה, הייתה ארוכה ומאתגרת, אבל היא אפשרה לי להכיר את החוסן שלי ואת הנפלאות של המערכת הרפואית שתומכת בי כאן. הניצחון הוא לא להימנע מנפילות, אלא לקום מהן ולחזור לחייך ולחבק, גם אם זה בזהירות יתרה.
איך אתם מתמודדים עם המתח הרגשי שבין הרצון לחיות לבין הסיכונים שבחיים?
לא צריך להיות מושתל. זו אותה התמודדות כשהריאות לא כמו שהיו ......
שתפו אותי בתגובות.
תגובות