לפני שעזב אותנו דר גולט הוא אמר לשושי "אם הניתוח מתחיל, יעדכנו אותך הצוות כאן, אין טעם שתישארי בבית החולים. סעי הבייתה זה ספור ארוך של בין שמונה לעשר שעות לפחות. אני מבטיח שאתקשר אלייך מיד בסיומו".
תדבר לאט וברור אמרה לו שושי בקול רועד והוא הבטיח. הוא קיים.
נותרנו שיננו נרגשים, מאושרים, מבוהלים ובעיקר מבולבלים.
בהיותנו זוג מאוד פרקטי וממוקד מטרה עשינו רשימה של מה צריך לעשות.
הדילמה המרכזית האם ולמי ומתי להודיע. מחד לא רצינו להכניס אותם למערבולת הרגשות והחרדות ומאידך זה נראה לא פייר לא לשתף.
פחות או יותר התגבשנו כי רק שיתחיל הניתוח בפועל שושי תעדכן את אחותי וכשאצא היא תעדכן את הילדים ואחרון חביב אבי המבוגר ברגע שאפתח עיניים ואתקשר.
שכבנו במיטה ופטפטנו על הא ועל דה בעיקר כדי להעביר את הזמן ולא לשים לב לצום הארוך שנכפה עליי.
הדקות עברו הלילה היה בעייתי קמעה אבל בעזרת סמי שינה איכשהו הגענו לבוקר. במהלך היום טיפלנו בעינייני התארגנות כמו תשלומים של שכר דירה, חשמל, אינטרנט ומובייל שהיו בתחום טיפולי והעברתי מקל. לינקים, ססמאות, שם משתמש ועוד כאלה.
חזרתי למכתבים שהכנתי לשושי ולילדים, מכתבי פרידה אם והיה וזה יסתיים על השולחן או אחריו. נראה שהכל מוכן מבחינתנו וגם שעת היעד 18:00 הגיע ומי לא בא? אף אחד. השעתיים האלה עד השעה 20:00 בה לקחו אותי לחדר הניתוח היו קשוחות....
אני בדרך לחדר הניתוח
הדרך לחדר ניתוח קצרה. נפרדים בהתרגשות ואני בפנים. התאורה בהירה והמון אנשים עסוקים. צמד האחים ואני ממשיכים לקשקש ואני מועלה לדרגש החיתוך. לא ממש נח ודי קר בחדר. הצוות דואג לי ומניח שמיכה חמה ומשוחח איתי. ממתינים למנתח.
דר גולט נכנס מחוייך ומודיע "מתחילים, הריאות מצוינות אפילו טובות יותר ממה שציפה. השעה 20:30 המסכה מונחת על פניי........
ככה נראיתי בשעה 03:00 ביום שלמחרת
כעבור שלוש שעות בשש בבוקר אני פותח עיניים וקולט שאני מחובר להרבה חוטים וצינורות. נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם פרופסור אפשר לפני הניתוח. הוא תיאר לי את שלל הצינורות איתם אתעורר. זונדה להזנה, חמצן ליתר בטחון במידה והריאות לא מחמצנות, נקזים להוצאת הנוזלים, קטטר, קנולה בווריד ובקיצור די מחווט.
ידעתי שאני צריך לתת אות חיים לאבא והדרך היחידה הייתה כך:
כעבור כמה שעות עשו לי צילום בו בדקו כי דרכי הבליעה לא חסומות ואז שהכל היה תקין זכיתי להשתחרר מהדבר המזעזע הזה שנקרא זונדה. ואז... יכולתי לפטפט והאמת שלא הפסקתי. ציחקקתי ודיברתי עם שושי, הצוות ואינסוף פרצופים שלא הכרתי שבאו להתבונן בתופעה. המנותח שלפני כמה שעות יצא מחדר ניתוח וכבר עירני ומדבר.
ביקשתי לרדת מהמיטה ונורא רציתי לשתות. אכן הורדתי מהמיטה וקיבלתי כוס תה. איזה כיף. עוד לא 12:00 ואני כבר בכורסא שותה ומתקשר.
ביקשתי ללכת. אני מאוד רציתי ללכת ביום שלמחרת הניתוח אפילו שלושה צעדים, העיקר לזוז ובעיקר עבורי לדעת שאני יכול. קשה לאמר שמישהו התלהב מהצורך שלי לקום וללכת אבל ההבנה היא שאם אני יכול ורוצה זה שווה לנסות.
זה הצליח. נעמדתי בסיוע הדוק של המומחיות מצוות הפיזיוטרפיה ואף הצלחתי לצעוד ארבעה צעדים.
מ ה מ ם עוד לא חלפו 24 שעות מאז שנכנסתי לחדר הניתוח וכבר אני הולך. הרבה מעבר למה שציפיתי. כן... פינטזתי שזה יקרה אבל לא באמת האמנתי במיוחד שכשאתה שומע סיפורים על התאוששות מורכבת וארוכה הרבה יותר.
ביום שלמחרת כבר צעדתי לאורך המסדרון בטיפול נמרץ ונפרדתי מהאחיות המקסימות. בלילה אתה עובר למחלקה נאמר לי.
בפוסט הבא על השהות במחלקה - רכבת הרים התקדמות ונסיגה עד השחרור הבייתה.