אני מתקשה לזכור את מספר הפעמים שהגעתי לארה"ב ובטח את הקילומטראז' שצברתי כאן בדרכים. אני דובר אנגלית לא רעה ששירתה אותי בעבודה בארה"ב ובאירופה במשך שנים.
כן, אני מבוגר יותר וגם ככל הנראה חולה למדי (עדיין מתקשה להכיר במציאות שלי) אבל לא שיערתי לאיזה סחרור נקלע וכמה מתישה הדרך. לא, לא הטיסה שאגב הייתה נעימה, קלה ונוחה במחלקת עסקים מפנקת למדי.
אפילו היום הראשון שהפתיע אותי בכך שנחתנו בבוקר ובערב כבר הייתי אחרי מפגש עם הרופא הבכיר, בדיקות דם וצילומים.
נחתנו ברביעי ונכנסנו לשבוע נטול פעילות רפואית אבל תחילתה של סגה אינטנסיבית שבמרכזה חיפוש דירה.
חוסר ההבנה שלי את היחס מרחק - זמן יצר אצלי תחושה שהכל יהיה פשוט יותר והמציאות התבררה כ מורכבת הרבה הרבה יותר.
איש יקר, מושתל בעצמו שמחלים כאן ואוטוטוטו יחזור ארצה כיוון אותי לחברה להשכרת רכב שזה תנאי בסיסי להתנהלות במקום. דוד ועקנין ואישתו אורנה שמיד בהגיענו הזמינו אותנו לביתם למפגש "התחברות למקום". אנשים חמים ומקסימים. היה ברור שללא רכב גם נוציא הון עתק על הובר למיניו וגם ובעיקר יגביל אותנו מאוד.
הכלל העתיק שמה שזול הוא בד"כ זול עבד גם כאן. שכרנו רכב בכ-חמש מאות וחמישים דולאר לחודש ממש זול) וקיבלנו רכב ישן, חבוט אבל נוסע היטב. ללא מצלמות או חיישני רוורס פתאום צריך להיזהר ככ ברוורס. בקיצור אנחנו עם רכב לא משהו ובחודש הבא נשדרג ונתארגן בצורה שונה.
לפני שאני מתבכיין על כמה מתישה וקשה הדרך שעברנו בתהליך ההשתלבות כאן כמה מילים על אנשים נפלאים, יוצאי דופן וטובי לב שפגשנו כאן. על גיל מתאם מטעם בית החולים סיפרתי בפוסט הקודם. את דוד הזכרתי בפסקה הקודמת והם לא לבד. בעיר ישנו גמ"ח המופעל ע"י מתנדבים יקרים שאוספים פריטים חיוניים ממקורות שונים ותורמים רחבי לב. כאן ניתן למצוא ממזלג ועד ספה מחומרי ניקוי ועד פריטי לבוש לכל גיל/מין/מידה.
ניתן לצייד דירה שלמה (כמעט) והכל ניתן באהבה וברצון ע"י קרן ו"בנותיה" - מתנדבות בגמ"ח. את אייזק נפגוש כעת.
אייזק - אור-אל - יצחק, כן הכל נכון. קיבלנו את השם והטלפון בהבנה שהאיש עובד אצל הרב דהאן, רב הקהילה, ומסייע לבאים הנזקקים לעזרה. קבענו, האיש מגיע. ציפיתי לחבדינק עם כיפה וקיבלתי גולש גלים. אור-אל סייע לנו בהתקנת טכנולוגיית התקשורת, באיסוף ריהוט, בהובלה וסבלות ועוד ועוד הוא וחבריו פשוט יצאו מגדרם לסייע.
אבל … זה בקטנה מצאתי בנאדם צעיר, חכם , פתוח מעט רוחניק מלא כרימון ולא תופס מעצמו. צנוע, חרוץ, חביב ומקסים.
האנשים הטובים, באמת טובים לא יכולים להיות שכבת מגן לסערת הרגשות, הפחדים והחרדות אבל ובעיקר בהתמודדות עם החוויה האמריקאית.
מאיפה נתחיל? מהקל לכבד. כן, אונקיה זה לא זהב ופאונד זה לא לירה אנגלית וגם מייל זה לא בדיוק קילומטר. השיטה המטרית שלנו אינה השיטה האמריקאית והמושגים והערכים שונים ומבלבלים. לכאורה שטויות ויש מחשבוני המרה אבל במציאות זה מייצר חוסר נוחות ותחושה של מנותקים.
כמה אתה שוקל? עוד איכשהו עובר הבילבול בין פאונד לקג אבל מה הגובה שלך? ברור, 5 פיט שמונה אינטש.
זה להמחשה ומכאן מגיעים לסגת "הזיהוי והקרדיט סקור (היסטורית האשראי והיכולות שלך)"
כן, אין לנו דבר בסיסי כמו מספר "סושיאל סקיוריטי" שזה לעיניננו מספר זיהוי, ולא אין לנו עדיין חשבון בנק וגם אם היה אין לנו היסטורית אשראי.
אז הולכים לשכור דירות. נמצאה נשמה יקרה וטובה שטרחה ועברה איתנו ממתחם דירות אחד למשנהו. אנחנו מבינים מהר מאוד שדירה מרוהטת לא נמצא. אנחנו גם מבינים מהר מאוד שאנחנו חייבים להיות בקירבת בית החולים. מרחק נהיגה של עד 10-15 דקות.
מדוע הקירבה משמעותית ככ? אין כאן מרחקי הליכה, זה הכל מרחקי נסיעה. כעת הכל קל ופשוט, וגם אם נפשית הפחד מהריחוק ברגע האמת שתהיינה ריאות ולא נהיה קרובים הוא משהו להתגבר עליו. אך עם השחרור מבית החולים כשאתה חבול, חולה, חלש ועמוס תרופות להיסחב כמה פעמים בשבוע לבדיקות וביקורות זה קשוח, מאוד קשוח. נכון יהיה מי שיסיע אותי אבל עדיין להיקלע לפקק, או סתם להיסחב בכבישים לא ממש נכון לנו.
אז חזרנו לרדיוס החיפוש והמחירים האמירו במקביל. הבנו שלא נעמוד בתקציב המקורי ובטח שהכיסוי הביטוחי לא מספיק.
לא נורא, יש לנו אנחנו נסתדר. הראש לא מפסיק לזמזם מה קורה לכל אלה שאין להם? איך הם יוכלו להסתדר עם הכיסוי הביטוחי הקיים?
שכר הדירה זו ההוצאה הכבדה אבל ישנן הוצאות רבות נוספות. אמנם בתקציב שפירסמתי בפוסט קודם הן נמצאות אבל כעת אני מבין בוודאות כי:
מי שבוחר לצאת לקליפורניה עם דגש על קליפורניה אשר יקרה יותר ממדינות אחרות בארה"ב חייב לקחת בחשבון סדר גודל של 80,000$ - 90,000$ לשנה בניכוי הכיסוי הביטוחי שחברת הביטוח שלהם מכסה. כלומר אם מקבלים מהביטוח כ36,000$ בשנה יש להיות מסוגלים להקצות עוד כ 45,000$ - 50,000$ במילים אחרות עוד כ 3,500$ - 4,200$ בחודש בין אם משכר, פנסיה, קצבאות או חסכונות.
ישנה כאן עזרה גדולה של הגמ"ח בציוד הדירה כאמור אבל התארגנות עולה כסף רב. בנוסף יש לקחת בחשבון שיידרש פקדון לדירה של בין חודש לחודשיים שכר דירה שאמנם יוחזר בסוף התקופה אבל מעיק בתחילת הדרך.
מצאתם דירה? יופי, כעת בואו נתחבר לחברת החשמל והגז (המונופול של סאן-דייגו). שעה, ואני לא מגזים, של שיחה עם נציג שרות להתחברות. לא, לא אני דיברתי, כך שלא היה מחסום שפה. אבל הדרך העקלקלה, הטפסים למילוי דרך הטלפון, לא חס וחלילה דרך הרשת, ואז גולת הכותרת. אין לך סושיאל סקיוריטי, לך תזדהה עם שני מסמכי זיהוי במיקום הקרוב אליך. המיקום הקרוב כדי לסבר את האוזן רבע שעה נסיעה. אחרי חיפושים נרחבים מצאנו חנות סידקית קטנה ועל החלון מדבקה של 10X15 ס"מ (לא לא אינטשים) של שם חברת החשמל. אנחת הרווחה שמצאנו התחלפה בקריזה נוראית כשהסתבר שכל השיחה של השעה, לא הנפיקה לנו מספר מונה והמוכר בחנות לא מוכן לדבר איתנו בלי המספר הזה. שוב מוקד השירות ושוב המתנה. אני, האיש שהקים עשרות מוקדי שירות בהרבה אתרים בארץ ובחול עמדתי נדהם, מוכה וחבול מחווית הלקוח הזו. סה"כ שלוש שעות עבודה להתחבר לחשמל.
יש גם נקודות אור. בקשה לקבלת תו נכה. קיבלנו בבית החולים את טופס הבקשה חתום ע"י רופא. נסענו למשרד הרישוי המקומי, ישבנו בתור רבע שעה אולי מעט יותר, חמש דקות אצל הפקידה ותו חניה משויך לנכה, לא לרכב, היה בידנו. כיף אדיר ונח מאוד כשתו כזה ברשותנו.
הצלחנו, יש חיבור לחשמל. יש גם ספק אינטרנט שבמבצע נותן קו טלפון חינם. אצצנו רצנו לאתר של הספק עוד רבע שעה נסיעה, עמדנו בתור חצי שעה לגלות שהסים שמגיע לנו לא תומך במכשיר שהבאנו מהארץ.
אז, יש לנו דירה מושכרת שאנחנו משלמים עליה, התחברנו לכולם קנינו פוליסת ביטוח רק אין לנו איפה לישון וצריכים לקנות מיטה ובינתיים אנחנו עדיין במלון.
הפוסט הזה נהיה ארוך מידי אז אעצור כאן בתקווה שהצלחתי להעביר מעט מהמירוץ המתוח והאינטנסיבי הזה.
וכרגיל חצי הכוס המלאה, הזוגיות שלנו מלבבת ומשתפרת אחרי חודש אינטנסיבי יחד רב הזמן בחדר במלון, ברכב או באתרים שונים ומשונים.
בשבוע הבא אולי נהיה תיירים כי השבוע אני מסיים את כל הבדיקות (אני מקווה). כן שכחנו למה באנו לכאן ו"עומס" הבדיקות היה כלום ושום דבר בחוויה ועבר לידי בקלות ובקלילות.
בפוסט הבא שאריות על ההתאקלמות ומבט קדימה בתקווה שאכנס לרשימת ההמתנה לריאות בריאות.